החשש העיקרי של ההורים היום הוא הנושא של המסכים. לכן כדאי להתכונן ולהבין איך שומרים על איזון משפחתי ע"י תכנון מוקדם. ממש לקחת לוח שנה ולעשות סדר יום של מה הילדים הולכים לעשות בחופש, שלא יגיעו למצב שהם כל היום במסך. רצוי להכניס הרגלים משפחתיים שבמסגרתם מחליטים על שעה ביום שבה כל הניידים נסגרים, וכולם אוכלים או משחקים ביחד. וכמובן, חשוב לתת דוגמה אישית. זה לא יעיל לומר לילדים לסגור את הנייד בזמן שאני גולשת בו.

 כיום קצב החיים של בני הנוער והילדים מהיר מאוד, וצריך לראות את העולם מנקודת המבט שלהם. מסכים זה לא רק רע. נתחיל מזה ששם, במסכים, נמצאים החברים שלהם. בווטסאפ הכיתתי או במשחקים אחרים. זוהי עוד דרך לשמור על קישורים חברתיים. אני מייעצת להורים גם להכיר את היוטיוברים שהילדים אוהבים, סרטונים שהילדים רואים ולהבין מה מעניין אותם. כי הם חיים אונליין. מה שחשוב זה הקפדה על האיזון.

ההורים עייפים. הם על הקצה של עצמם ובגלל זה צריך להתכונן מראש כי לאף אחד מאִתנו לא נשארה הסבלנות לרביצה של ילדים בבית ללא תכלית. עשינו את יותר מדי פעמים בשנה האחרונה.

הילדים צמאים לחברים, וכדאי לנצל את זה לצאת כמה שיותר החוצה, לבלות ולעשות פעילות גופנית. 

מחקר שנעשה לאחרונה מראה שאחד מחמישה ילדים סובל מחרדה. והבעיה היא שאני לא רואה שזה מטופל בשום מקום. הילדים סיימו את הקורונה, ומיד חזרו ללימודים ופעילות אינטנסיבית. גם הם עברו רעידת אדמה, והם זקוקים לחופש הזה, להתרווח וליהנות מהדברים הכי פשוטים. הם זקוקים להמון תמיכה משפחתית ואהבה. אם לנו קשה, להם קשה יותר.

לפני שתחושת הכאוס משתלטת עלינו, כדאי לעצור ולתכנן אילו פתרונות יש לילדים; קייטנות? עזרה של סבא וסבתא? חוגים? אפשר לשבת עם הילדים ולגבש תוכנית פעולה לחופש. להגדיר גבולות וכללים שיהיו מקובלים עלינו מצד אחד, ומנגד שיאפשרו לילדים חופש פעולה וגם ישמרו על השפיות של כל הבית. צריך להתחשב בילד ולראות איך גם הוא מתחשב בצרכים שלנו.

בנוסף לזה רצוי לקחת זמן לעצמנו, בשביל להטעין את המצברים. לשבץ בלוח הזמנים שלנו זמן לעצמי. ככה אנחנו יותר נחמדים ונעימים ובאים לילדים בטוב יותר. 

נוסף על כך, חשוב לשים לב לכמה ביקורת אנחנו מעבירים על הילדים שלנו, ובעיקר על המתבגרים. מכירים את הסיטואציה שהם כל היום בחדר שלהם, ועד שהם יוצאים החוצה אנחנו מפגיזים אותם בכל מיני שאלות בנימה ביקורתית, נוסח, "למה הנעליים שלך לא במקום" או "למה החדר שלך מבולגן"? במקום זה עדיף לייצר תקשורת חיובית, אחרת הם גדלים על תקשורת שלילית. בסוף אנחנו לא מבינים למה הם לא מגיעים לשתף אותנו ולחלוק אתנו. הרבה פעמים הוא לא יבוא להתייעץ כי פשוט לא נעים אתנו. צריך לשים את היחסים בפרונט. על מה כדאי לוותר, איפה משתלם להעלים עין.

אני לא רואה שינוי. אמנם פוטנציאל ההתנהגויות הסיכוניות גדל, אבל מרבית האנשים הם סתגלתנים, בעלי כוחות נפש להתאושש. לכן אני לא חושבת שהרבה השתנה.